מירטה סיינץ גדלה בסן מרטין עם הוריה, אחיה ואחותה, שרה. היה לה קשר עמוק ומתמשך עם שרה שיימשך לאורך כל חייה. למירטה הייתה ילדות מאושרת שהתחלקה בין בית ספר ממלכתי לבית הספר היהודי 'שלום עליכם', שם פיתחה את אהבתה לשפה העברית ולמדינת ישראל.

בשנת 1967, עם פרוץ מלחמת ששת הימים, נסעה מירטה לישראל והתגוררה בקיבוץ. היא רצתה להיות חלק מהאירוע ההיסטורי במדינה. בסופו של דבר היא החליטה לא לעלות ארצה, אך היא תמיד העריכה מאוד את מדינת ישראל.

ימים ספורים לאחר הפיגוע, ב־23 במרץ 1992, כתבה אימה של מירטה מכתב לשגריר יצחק שפי. למרות האבל והכאב העצום, הביעה האם את תודתה על ההזדמנות שנתן למירטה לעבוד לצידו במוסד שמילא אותה בגאווה כה רבה. במילותיה של אימה:

'אני כותבת לך [...] כדי להודות לך על שעזרת להפוך את חייה של בתי מירטה למאושרים יותר במהלך שהותך בארגנטינה. היא תמיד סיפרה שאתה אדם אנושי, רחום ואדיב. [...] אני איבדתי בת, ואתה איבדת משפחה, שכן כולכם הייתם כמו משפחה בשבילה. שהאל ייתן לכם בריאות וכוח לשנים רבות כדי שתוכלו להמשיך בעבודתכם...'

מירטה הייתה קוראת נלהבת וסקרנית, שתמיד התעדכנה והתעניינה בעולם הסובב אותה. היא הייתה אישה מתחשבת שדאגה לכולם, מהוריה ומשפחתה ועד לעמיתיה. היא מעולם לא שכחה ימי הולדת או התחייבויות אחרות. היא הייתה אחראית מאוד ומסורה לעבודתה. מירטה הייתה מסוג האנשים שתמיד נשאו עימם שני עטים, אחד לעצמה ואחד אחר למקרה שמישהו יזדקק לו. היא עיצבה תחפושות לבני המשפחה הצעירים, בספונטניות, תוך שימוש בכל היצירתיות והכישרון שלה כדי לשמח אותם.

אחותה, שרה, זוכרת אותה כאחות מדהימה, כדודה אוהבת ונוכחת, וכמעט כאימא לאחייניותיה ולאחייניה, במיוחד לדבורה, שהעריצה אותה ושחלקה עימה קשר מיוחד. מסירותה הגדולה ביותר של מירטה הייתה לבנה פבלו, שאותו גידלה לבדה במאמץ רב, אך באהבה ובשמחה גדולה. הדבר החשוב ביותר בחייה היה לראותו חי טוב, לראותו גדל ומגלה תחומי עניין ופרויקטים, ומקים משפחה טובה ואוהבת בעתיד. למרות שהיא לא חיה כדי לחזות בזה, חלומותיה של מירטה התגשמו במלואם.