סילבנה אלגאה דה רודריגז הייתה בת 28 ועבדה כעובדת סוציאלית במחלקת השירות הסוציאלי של הקהילה היהודית בארגנטינה. מסירותה זכתה להערכה רבה של חברים ועמיתים לעבודה, שהעריכו את נכונותה לסייע לכל מי שזקוק לכך. שמונה חודשים לפני האירוע הטרגי היא ילדה את בתה היפה, גבריאלה, ואימצה את האימהות על כל רגעי השמחה והאחריות שבה.

סילבנה הייתה אישה שהחזיקה בפילוסופיית חיים עמוקה. היא האמינה במהות של החיים בהווה ובמציאת שמחה בכל חוויה. נקודת המבט הזו לא הייתה רק מחשבה חולפת אלא דרך חיים מושרשת עמוקות שהיא העבירה לבתה. השקפתה על החיים הייתה אופטימית והתרכזה ברעיון להוקיר כל רגע. גם בהיעדרה, מוסיפות אמונותיה ודרך חייה להדהד בבתה, ומשמשות אור מנחה ומקור כוח. המורשת של סילבנה היא לא רק של אובדן אלא גם של תקווה, חוסן, ומבטאת את הרוח הנצחית של חיפוש אושר בכל מקום.