חייה ומורשתה של מרסלה:

מרסלה דרובלס הייתה הבכורה בין שלושה אחים. היא הייתה עליזה, חיובית ואהבה לשיר. היא תמיד הייתה הרוח החיה בכל מסיבה, שיתפה בחדשות האחרונות שלה ועוררה שיחות אשר קירבו אליה משפחה וחברים.

מרסלה הייתה חברותית מאוד. היא שגשגה בכל תחומי חייה, מבית הספר היסודי הממלכתי ועד לסמינר העברי של הקהילה היהודית בארגנטינה, שם רכשה חברים לכל החיים באמצעות אהבתם המשותפת לישראל.

למרות שמכבי, מועדון הספורט שבו הייתה חברה, לא היה ציוני במפורש, מרסלה וחבריה המתבגרים הרגישו קשר עמוק למתרחש בארגנטינה ובישראל כאחד. בגיל 18 נרשמה מרסלה לרמב"ם, תנועת נוער ציונית. לאחר שסיימה את התיכון, אזרה אומץ ועלתה לארץ עם חברה. הן חיו יחד בתקופת לימודיהן באוניברסיטה, שבה למדה מרסלה חינוך ותרגלה את העברית שלה. עם זאת, בסופו של דבר היא התגעגעה למשפחתה ולחבריה והחליטה לחזור לארגנטינה.

עם חזרתה לארגנטינה עבדה מרסלה לתקופה מסוימת כמורה לזמרה בבית ספר יהודי. היה לה כישרון טבעי למוזיקה והייתה בקיאה בנגינה בגיטרה, למרות שמעולם לא למדה באופן רשמי.

בשנת 1990 הצטרפה מרסלה לצוות שגרירות ישראל. היא התיידדה במהירות עם נשות הדיפלומטים והעובדים הצעירים. היא הציעה להקים מקהלה, שנפגשה פעמיים בשבוע לחזרות. לשגריר הייתה חיבה עמוקה כלפיה, וכך גם לילדיו, שבהם הייתה מרסלה מטפלת כשביקרו בשגרירות.

מרסלה לא הייתה חומרנית. היא הייתה נדיבה ותמיד נכונה לעזור לאחרים. כאשר שיטפון חמור הותיר אלפי אנשים ללא קורת גג, הגיעה מרסלה לבניין העירייה עם שקיות מלאות בבגדים מהארון שלה.

היא הייתה אידיאליסטית ואלטרואיסטית שתמיד ראתה את הטוב ביותר באנשים. באופן מוזר, היא לא תכננה תוכניות לעתיד. היא חיה את הרגע, כאילו ידעה שתוכניות לעתיד נועדו לאחרים, לא לה.

הפיגוע התרחש בשיא חייה, אבל ההשפעה העמוקה והמתמשכת שלה מהדהדת בקרב כל מי שהכיר ואהב אותה.