רחל שרמן: חיים של חוסן

יש המאמינים שגורלות בני האדם נכתבים עוד לפני הולדתם. רחל שרמן התגוררה עם אימה, אביה ושני אחיה הגדולים בקישינב, בסרביה, ונהנתה מהנוחות של חיים טובים. אביה, איש מכירות נודד, עבד בערים שונות והחל לדאוג מהחדשות על פוגרומים שמתרחשים באירופה. בדאגה לשלום משפחתו, החליט אביה של רחל להגר למדינה רחוקה שבה חיו קרובי משפחה של רעייתו – אומנם עם קשיים כלכליים, אך רחוק מהאיום האנטישמי. רחל הגיעה לארגנטינה בשנת 1926, כשהייתה בת חמש, ומשפחתה השאירה מאחור את החיים הנוחים, הנופים המוכרים, שפת אימם, חברים וקרובי משפחה, כשהם בורחים משנאה כלפי יהודים. זו היא תעלומה בלתי נמנעת, האם זה פרדוקס הגורל שרחל מצאה את מותה כתוצאה מאותה שנאה בדיוק.

חייה של רחל לא היו קלים. שלושה חודשים לאחר הגירתם, נפטר אביה. זמן מה לאחר מכן חלתה אימה ורחל עברה לגור עם דודותיה, וחיכתה שאימה תחזור. כמה שנים לאחר מכן, אחיה הגדול, שאותו אהבה מאוד, נפטר בגיל 28. רחל הכירה את בעלה לעתיד כשהייתה צעירה מאוד, היא התחתנה, ילדה שני ילדים, אך הגורל שוב פגע בה והיא התאלמנה בגיל 36.

בסופו של דבר ומתוך בגרות פנימית, רחל ידעה להתקדם. הפיגוע היכה בה, באופן מוזר, דווקא בתקופה טובה: היא שימשה כעובדת מנהל בשגרירות ישראל, עבודה שהעניקה לה סיפוק ופרנסה טובה.

הייתה לה קבוצת חברים נאמנה, איתם יצאה לקונצרטים, לתיאטרון ולקולנוע – אחת התשוקות הגדולות שלה. הם אף תכננו לנסוע יחד לאירופה, חלום שלא התגשם לאחר היום הגורלי ב־17 במרץ 1992.

בתה ובנה של רחל משגשגים, הם הקימו משפחות משלהם והעניקו לה את התואר שמילא אותה גאווה ושמחה יותר מכל: סבתא. רחל הייתה סבתא מיוחדת, פעילה, נוכחת; אחת כזו שלא רק דאגה לנכדיה בהיותה שם, אלא גם תמכה בהם במשחק, בשיר, במבט ובאהבה.

דיסקרטית, מסודרת, קשובה, מחושבת, אך מעל הכול חמה ויקרה מאוד, רחל הייתה אישה שהצליחה להתגבר על המכות שניחתו עליה בחיים ולמצוא הנאה בחברת יקיריה, בגאווה על עבודתה הטובה, בעונג לראות את נכדיה גדלים ולהעביר להם את מהות הדברים שהיא האמינה בהם.