חייו של דניאל שטיין היו מגדלור של מסירות, אדיבות ומחויבות בלתי מעורערת למשפחתו ולאמונתו. שטיין הידוע באופיו החביב ובחיוכו התמידי, היה דמות אמינה וחמימה בקהילתו ובקהילת 'אור חדש', שבה כיהן בעבר כנשיא.

גישתו של שטיין לחיים התאפיינה בפשטות, תכונה שעשתה את המפגשים עימו לאמיתיים ולבביים יותר. חייו סבבו סביב שתי אהבותיו הגדולות: משפחתו ואמונתו. תמונה נוגעת ללב ששיתף בנו, המראה את שטיין חוזר מבית הכנסת ומשחק עם נכדו, מלמדת על השמחה העמוקה שגרמו לו שני היבטים אלו. מחויבותו לאמונתו ניכרה בנוכחותו הקבועה ובמעורבותו בבית הכנסת, שם הוא נזכר כמי שתמיד היה נכון לסייע בסידור המקום לקראת התפילות.

מעבר למסירותו הדתית נזכר דניאל שטיין גם בזכות טוב לבו ואופיו הנעים. הרב ברקון תיאר אותו כ'מאוד מאוד מסור'. אישיותו של שטיין הותירה רושם מתמשך על כל מי שהכירו אותו. תרומתו לקהילה התרחבה מעבר לאמונתו; הוא גם אימן את ליגת נוער, והפגין את מחויבותו לטפח ולתמוך בסובבים אותו.

הנסיבות הטרגיות של פטירתו של שטיין הותירו חלל בלבם של יקיריו ובלב הקהילה הרחבה יותר. עם זאת, מורשתו נמשכת דרך הזיכרונות המשותפים למשפחתו, תרומתו לקהילתו והאהבה שהייתה לו לנכדו. למרות שברון הלב בשל הידיעה שהנרי פרדריקו שטיין יגדל ללא סבו, המשפחה מוקירה את האהבה ואת הרגעים שהם חלקו.

סיפור חייו של דניאל שטיין הוא תזכורת להשפעה של טוב לב, מסירות ואהבה. בעוד משפחתו וקהילתו מנווטות את החיים לאחר אובדנו, משמש זיכרו כאור מנחה, מעורר השראה לאחרים לגלם את הערכים שעל פיהם חי. אחיינו של שטיין, סטיבן האלי, מתמצת את הרגש הזה, מודה באבל הקולקטיבי ובחוסנה של הקהילה אל מול הטרגדיה, ומדגיש את הקריאה האוניברסלית לאדיבות ולאחדות.